הריקוד הוא חלק בלתי נפרד ממני ומהחיים שלי.
אז.. איך הכל התחיל?
כבר כשהייתי תינוקת כל פעם שהיו משמיעים מוזיקה לידי מיד הייתי נעמדת ומתחילה לרקוד.
בגיל 3 וחצי אמא שלי לקחה אותי בפעם הראשונה לחוג ריקוד וכבר אז היה ברור שאני לא אשתחרר מזה בקלות.
אחד הדברים שאני הכי אוהבת בריקוד, זה הצבת המטרות. כל פעם יש מטרה אחרת וכשמשיגים אותה, זאת ההרגשה הכי טובה שיש.
אבל כמובן שהדרך אליה היא קשה, אני מתאמנת 4 פעמים בשבוע, ולזה נלווים גם אין סוף הופעות, תחרויות, אירועים ולפעמים גם טיסות לחו"ל.
הרבה פעמים שואלים אותי איך לא נמאס לי לעשות את אותו דבר כל יום מגיל כזה צעיר והאמת, שאין לי תשובה חד משמעית.
עם השנים הריקוד הפך אצלי מתחביב לדרך חיים.
לכל אחד יש את הדרך שלו לשחרר עצבים ולהפיג מתחים, אצלי, הכל קורה תוך כדי ריקוד.
חוץ מזה, לכל ריקוד יש סיפור שונה, וזה נותן הזדמנויות רבות להפוך כל פעם לאדם שונה ולהביע את עצמי בהתאם.
פעמים רבות, הריקוד מוציא ממני צדדים שביום יום לא רואים וגם יותר קשה לי להביע אותם. אבל כשאני רוקדת, אני אדם שונה,משוחרר ובלי פחדים.
אבל כמו לכל דבר, לריקוד יש גם צדדים פחות נעימים. לפעמים יש משברים ופציעות קשות שלפעמים דורשים גם הפסקה. וכמובן שאי אפשר לרקוד בלי להיות רוב הזמן עם גוף תפוס ומכוסה בסימנים כחולים.
הדרך שלי בחיים לא הייתה סלולה מראש ודבר לא הגיע בקלות ועם כל הקושי בריקוד זה מה שהופך אותו למעניין ומאתגר יותר.